כהן אלי נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז ת"א ואח'

החלטה

בקשה של החייב למתן הפטר לפי פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם – 1980 (להלן: "הפקודה") היא הבקשה שלפני.

ביום 14.11.06 ניתן צו לכינוס נכסי החייב ניתן, לבקשתו, וביום 7.8.07 הוכרז החייב פושט רגל.

על החייב הושתו תשלומים חודשיים בסך של 300 ₪ לנוכח מצבו הכלכלי הקשה.

בבקשתו למתן הפטר מפרט החייב בן 68 כיום, את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, ואת הנסיבות שהובילו לקריסת העסק שהיה בבעלותו, עסק בתחום תיקון תקרים ומכירת צמיגים.

מתוך החומר שלפני עולה כי חרף גילו המבוגר עושה החייב את מירב המאמצים להתפרנס והוא עובד במשרה חלקית בשכר חודשי זעום (1,800 ₪).

מצבו הכלכלי הקשה אף הביא לסיום מערכת היחסים הארוכה עם אשתו עד שבסופו של דבר התגרשו בני הזוג.

כיום חי החייב מנדיבות צדדים שלישיים, מקצבה חודשית זעומה של המוסד לביטוח לאומי ומהשכר הזעום כאמור.

מתסקיר הכנ"ר עולה כי קריסתו הכלכלית נגרמה בתום לב, כי בגלל הקמת גדר הפרדה מבטון בין המקום בו ניהל את העסק שלו לבין הכביש גרמה להכבדה בנגישות לעסקיו דבר שגרם לירידה דרסטית בהכנסותיו.

לא אותרו נכסי מקרקעין, גם לא אותרו מקורות כספיים שניתן לממשם למעט קרן השתלמות בבנק מרכנתיל, עליה לא ידע, כי סבר החייב שכבר מומשה במסגרת חובותיו, ואותה הסכים להעביר לקופת הכינוס.

החייב עמד בתשלומים החודשיים ומילא אחר החיובים הנובעים ממעמדו כפושט רגל, וככלל נראה כי התנהגותו עובר להליך כמו גם במשך שהותו בהליך היא תמת לב.

מלבד הנושה – בנק מרכנתיל לא התעניין איש בחובות החייב.

לאור העובדות המתוארות בתסקיר הכנר סבר הכנר כי יהיה ראוי לתת הפטר לחייב לאור נסיבותיו, לרבות לאור גילו, מצבו הבריאותי והעובדה כי "לא ניתן לצפות לשינוי כושר פרעון בעתיד" (סעיף 5.4. לתסקיר).

בדיון שהתקיים לפני ביום 4.2.10 התייצבה ב"כ הנושה – הבנק, שהתנגדה להפטר. כן התייצב נושה נוסף שלטענתו בידיו צ'ק על סך 160,000 ₪ שנעשה על ידי החייב. אלא שמסתבר כי הצ'ק מעולם לא הוצג לפרעון, ממילא לא חולל ולא נפתח תיק הוצל"פ, גם לא הוגשה תביעת חוב בגינו. לא רק זאת אלא שמסתבר כי לדיון שלפני הופיע לראשונה ב"כ הנושה האמור, שציין כי בדעתו לנקוט בהליכים להצגת הצ'ק לפרעון, וכן בדעתו לבקש אורכה להגשת תביעת החוב.

מאחר שנסיבות החוב הנטען נתגלו לראשונה 'עת התעורר לפתע הנושה', לא מצאתי כי יש ממש בטענות אלה ומאחר שממילא לא הוגשה כל בקשה, לא הוגש כל תצהיר, וכפי שציינתי אף עולה כי הצ'ק כלל לא הוצג לפרעון משכך לא נראה כי יש מקום לשקול עמדת הנושה שכאמור התעורר לפתע מתרדמתו.

ברור כי לא ניתן לנהל הליכים במשך שנים מספר, להגיע לישורת האחרונה ואז לגלות כי יש נושה שהחליט מסיבותיו שלא לפעול עד כה לפרעון החוב ורק להופיע לישיבת ההפטר ולנסות 'להפסיק' את הליכי ההפטר בטענות סרק עובדתיות ובלתי מבוססות, משכך ומשלא הוגשה כל תביעת חוב אני דוחה את טענות הנושה.

אשר לבנק - שמעתי את התנגדותו, ולשאלתי מה המטרה בהשארת החייב המבוגר על נסיבותיו בהליך הפש"ר לאור העובדה כי אין כל נכסים למימוש ולאור כושר השתכרותו הזעום והסכום המינימאלי של התשלום החודשי, השיבה כי "לטעמנו אם ניתן עוד מספר שנים יצטברו סכומים נוספים...יתכן וניתן לו זמן נוסף לנסות ולגייס כספים נוספים מקרובי משפחה" (עמ' 3 ש' 5- 8). אלא שבדברים בעלמא לא די, והשארת החייב בהליך זה רק כדי שישאר במעמד פושט הרגל ויוסיף לקופה סך של 300 ₪ לחודש אין די, גם אמירה סתמית כי אולי יגייס כספים מבנותיו אינה מסברת את אוזני לנוכח עמדת הכנר שהבהיר כי בדק את האפשרות לגייס כספים להגדלת קופת הכינוס אך לא מצא כי הדבר אפשרי.

העיקרון הגלום בצו הפטר הוא הכרה באינטרס הלגיטימי של פושט הרגל, שנקלע בתום לב לחובות שאינו מסוגל לפרוע אותם, ולאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו. ראוי לזכור כי "החברה המתוקנת רואה בהושטת קרש הצלה לחייבים, ובגאולתם מהשתעבדות מתמשכת לחובות אין קץ, ערך חשוב" (ע"א 4892/91 אשכנזי נ. כונס הנכסים הרשמי פ"ד מח (1) 45, 55 (1993)).

מאידך גיסא, כאשר בית המשפט נותן הפטר לחייב, ומשחרר אותו למעשה מכל חוב בר תביעה בפשיטת רגל, פוגע בזכות הקניין של הנושים.

לנוכח שני האינטרסים המתנגשים על בית המשפט הדן בבקשת הפטר לאזן בין מתן אפשרות לפושט הרגל לפתוח דף חדש בחייו לבין הפגיעה בזכות הקניין של הנושים.